כלכלנים מבחין בין הטווח הקצר לטווח הארוך בתוך שווקים תחרותיים על ידי, בין היתר, בציין כי בטווח הקצר חברות שהחליטו להיכנס לענף כבר שילמו את שלהן מחיר קבוע ולא יכולים לצאת לחלוטין מהתעשייה. לדוגמה, לאורך אופקי זמן קצרים, חברות רבות מחויבות לשלם חוזה שכירות על שטחי משרדים או קמעונאות ועליהן לעשות זאת ללא קשר לשאלה אם הן מייצרות תפוקה או לא.
במונחים כלכליים, עלויות מקדימות אלה נחשבותעלות אבודה- עלויות שכבר שולמו (או שהתחייבו לשלם) ולא ניתנות להשבה. (עם זאת, שים לב כי עלות חוזה השכירות לא תהיה עלות שקועה אם החברה תוכל למכור את השטח לחברה אחרת.) אם, בקיצור לרוץ, חברה בשוק תחרותי עומדת בפני עלויות שקועות אלה, כיצד היא מחליטה מתי לייצר תפוקה ומתי לסגור ולייצר שום דבר?
אם חברה תחליט לייצר תפוקה, היא תבחר בכמות התפוקה שממקסמת את הרווח שלה (או, אם לא ניתן להשיג רווח חיובי, ממזערת את ההפסד שלה). שלה רווח אז יהיה שווה לסך ההכנסות שלה בניכוי העלות הכוללת. עם מעט מניפולציות אריתמטיות כמו גם הגדרות הכנסה ו עלויותאנו יכולים גם לומר שהרווח שווה למחיר התפוקה בכמות המיוצר פחות העלות הקבועה הכוללת מינוס העלות המשתנה הכוללת.
כדי לקחת צעד אחד קדימה, אנו יכולים לציין כי העלות המשתנה הכוללת שווה לעלות המשתנה הממוצעת פעמים בכמות המיוצרת, שנותנת לנו שהרווח של הפירמה שווה למחיר התפוקה ככמות מינוס העלות הקבועה הכוללת פחות העלות המשתנה הממוצעת ככמות, כמוצג לעיל.
אם המשרד מחליט לסגור ולא לייצר תפוקה כלשהי, הכנסותיה בהגדרה הן אפס. עלות הייצור המשתנה שלה היא גם אפס בהגדרה, ולכן עלות הייצור הכוללת של החברה שווה לעלות הקבועה שלה. אפוא, הרווח של הפירמה שווה לאפס מינוס עלות קבועה כוללת, כמוצג לעיל.
באופן אינטואיטיבי, חברה מעוניינת לייצר אם הרווח מכך הוא לפחות גדול כמו הרווח מהכיבוי. (מבחינה טכנית המשרד אדיש בין לייצור לא לייצר אם שתי האופציות מניבות את אותה רמת הרווח.) לפיכך, אנו יכולים להשוות בין הרווחים שהפקנו בשלבים הקודמים כדי להבין מתי המשרד אכן יהיה מוכן ליצר. לשם כך אנו פשוט מגדירים את אי השוויון המתאים, כמוצג לעיל.
אנחנו יכולים לעשות קצת אלגברה כדי לפשט את מצב הכיבוי שלנו ולספק תמונה ברורה יותר. הדבר הראשון שיש לשים לב כשאנחנו עושים זאת הוא שעלות קבועה מבטלת את חוסר השוויון שלנו ולכן אינה מהווה גורם להחלטה שלנו לגבי השאלה האם לסגור או לא. זה הגיוני מכיוון שהעלות הקבועה קיימת ללא קשר לאיזה דרך ננקטת ולכן הגיונית לא צריכה להיות גורם בהחלטה.
נוכל לפשט עוד יותר את אי השוויון ולהגיע למסקנה שהמשרד ירצה לייצר אם המחיר שהוא מקבל עבור תפוקתו גדולה לפחות כמו עלות הייצור המשתנה הממוצעת בכמות התפוקה המרבית המקסימלית, כפי שמוצג למעלה.
מכיוון שהחברה תייצר ברווח כמקסם את הכמות, שהיא הכמות שבה מחיר התפוקה שלה שווה לעלות הייצור השולית שלה, אנו יכולים להסיק כי המשרד יבחר לייצר בכל פעם שהמחיר שהוא מקבל עבור תפוקתו גדול לפחות כמו העלות המשתנה הממוצעת המינימלית שהוא יכול להשיג. זו פשוט תוצאה של העובדה שעלות שולית מצטלבת עלות משתנה ממוצעת במינימום עלות משתנה.
התצפית שחברה תייצר בטווח הקצר אם היא תקבל מחיר לתפוקה שהיא לפחות גדולה מכיוון שהעלות המשתנה הממוצעת המינימלית שהיא יכולה להשיג ידועה כ מצב כיבוי.
אנו יכולים גם להציג את מצב הכיבוי בצורה גרפית. בתרשים לעיל, החברה תהיה מוכנה לייצר במחירים הגבוהים או שווים ל- Pדקותמכיוון שזה הערך המינימלי של עקומת העלות המשתנה הממוצעת. במחירים מתחת לפדקותהחברה תחליט לסגור ולייצר במקום זאת כמות של אפס.
חשוב לזכור כי תנאי הכיבוי הוא תופעה בטווח הקצר, והתנאי שהחברה תשהה בענף בטווח הארוך אינה זהה לתנאי הכיבוי. הסיבה לכך היא שבטווח הקצר, חברה עשויה לייצר גם אם תניב תוצאות בהפסד כלכלי מכיוון שלא הפקה תביא להפסד גדול עוד יותר. (במילים אחרות, ייצור מועיל אם זה לפחות מכניס מספיק הכנסות בכדי להתחיל לכסות את העלויות הקבועות השקועות.)
מועיל לציין כי אמנם מצב הכיבוי תואר כאן בהקשר של חברה בא שוק תחרותי, ההיגיון שחברה תהיה מוכנה לייצר בטווח הקצר כל עוד ההכנסות מביצוע כך מכסה את עלויות המשתנה (כלומר בר-השבה) של החזקות ייצור עבור חברות בכל סוג של שוק.